אמיצות, פגיעות ומה שביניהן: למה דווקא ויתור על השליטה זו ההשקעה הכי טובה שתעשו בחיים
תחשבו על הפעם האחרונה שבה ניסיתם להיראות מושלמים.
אולי זה היה בפגישת עבודה קריטית, כשניסיתם לשדר שהכל תחת שליטה. אולי זה היה מול משקיעים, כשהסתרתם את העובדה שיש לכם פרפרים בבטן בגודל של מטוסי ג'מבו. אולי זה פשוט היה מול המראה בבוקר.
כולנו עושים את זה.
אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את ה"מושלם". את החזק. את זה שאף פעם לא טועה.
אנחנו לובשים שריון וירטואלי (ולפעמים חליפת שלושה חלקים), משוכנעים שאם רק לא נראה שום נקודת תורפה, ננצח את המערכת. נהיה מנהלים טובים יותר, בני זוג טובים יותר, אנשים עשירים יותר.
אבל מה אם מישהו יבוא ויגיד לכם שההפך המוחלט הוא הנכון?
מה אם המקום הזה שבו אתם מרגישים הכי חשופים, הכי לא בטוחים, הוא למעשה המנוע לצמיחה הכי מטורפת שלכם – גם בחיים האישיים, גם בקריירה, וכן, גם בחשבון הבנק?
ברוכים הבאים למאמר שיגרום לכם להסתכל על המילה "פגיעות" מבעד לעדשה אחרת לגמרי. כאן במגזין Livro (ליברו), אנחנו לא אוהבים להסתפק בסיסמאות ריקות שאפשר למצוא בעוגיות מזל.
אנחנו אוהבים לצלול לעומק. באמת לעומק.
הכנתי עבורכם היום מסע מרתק אל תוך אחת מיצירות המופת של התקופה האחרונה. אם תתנו לי את הדקות הקרובות שלכם ותקראו עד הסוף, אני מבטיח לכם שתצאו מכאן עם פרספקטיבה חדשה לחלוטין. כזו שתרצו ליישם כבר מחר בבוקר במשרד, בבית, ובכל מקום אחר.
אז תחגרו חגורות, אנחנו מתחילים.
מי את בכלל ברנה בראון? (ולמה אנשי העסקים הכי קשוחים מקשיבים לך)
לפני שניגש אל תקציר הספר עצמו, אנחנו חייבים להבין מי עומדת מאחוריו.
ברנה בראון היא לא עוד גורו של עזרה עצמית שמפזרת קלישאות על חשיבה חיובית תוך כדי שהיא שותה שייק קייל. ממש לא.
היא חוקרת. אשת אקדמיה. מישהי שאוהבת נתונים, סטטיסטיקות, ומחקרים ארוכי טווח. במשך שנים היא חקרה נושאים שאף אחד לא רצה לגעת בהם: בושה, פגיעות, אומץ ואמפתיה.
וזה בדיוק מה שהופך את התובנות שלה לכל כך עוצמתיות. היא לקחה נושאים שלרוב נחשבים "רכים" או "רגשיים מדי" עבור העולם העסקי והפיננסי, והוכיחה אותם מתמטית. מחקרית.
היא הראתה שפגיעות היא לא חולשה. היא המדד המדויק ביותר לאומץ.
וזה, חברים, תפס את תשומת הלב של כולם. ממנכ"לים של חברות Fortune 500, דרך מפקדים בכירים בצבא, ועד ליזמים שרוצים להבין למה הסטארט-אפ שלהם תקוע. כולם הבינו שאם הם רוצים להוביל באמת, הם חייבים ללמוד להוריד את השריון.
הזירה של תיאודור רוזוולט כיסוד להכל
אי אפשר לכתוב סיכום הספר "מעזים בגדול" (Daring Greatly) בלי להתייחס לציטוט המפורסם של תיאודור רוזוולט שנתן לספר את שמו.
רוזוולט דיבר על "האיש בזירה". זה לא המבקר שיושב ביציע וזורק הערות. זה לא האדם שמצביע על איך איש המעשה מעד, או איפה הוא יכול היה לעשות דברים טוב יותר.
הקרדיט שייך לאדם שפניו מכוסות באבק, זיעה ודם. זה שמעז. זה שמוכן להיכשל, אבל לפחות הוא עושה את זה תוך כדי שהוא מעז בגדול.
זהו הקונספט שמנחה את כל הספר. האם אתם יושבים ביציע הנוח, בטוחים מביקורת אבל מנותקים מהחיים? או שאתם מוכנים להיכנס לזירה, לקחת סיכון פיננסי, להציג רעיון חדשני, לאהוב בלי הבטחה לתמורה – ולהיות פגיעים?
15 תובנות מטורפות מתוך הספר שישנו לכם את החשיבה
לקרוא ספר כזה זה כמו לשתות מאגר של ידע מזוקק. מתוך ניסיון של שנים בבחינת תהליכים פסיכולוגיים ועסקיים, בחרתי בקפידה את התובנות הכי משמעותיות. הנה תקציר הספר דרך 15 נקודות שחובה להכיר:
- פגיעות היא לא חולשה: זהו המיתוס הגדול ביותר שבראון מנפצת. אנחנו גדלנו לחשוב שמי שמראה רגש הוא חלש. בפועל, נדרש אומץ אדיר לעמוד מול קהל, מול צוות או מול בן זוג, ולהגיד "אני לא יודע" או "טעיתי".
- אי אפשר לכבות רגשות באופן סלקטיבי: אם אתם מנסים לאטום את עצמכם לכאב, לאכזבה או לבושה, אתם אוטמים את עצמכם באותה מידה גם לשמחה, ליצירתיות ולאהבה. אילחוש רגשי פוגע בשורת הרווח של החיים שלכם.
- פרפקציוניזם הוא לא חתירה למצוינות: זה אולי יכאב לכמה מאיתנו לשמוע, אבל פרפקציוניזם הוא בסך הכל שריון במשקל 20 טון שאנחנו סוחבים. המטרה שלו? להגן עלינו מביקורת. הוא תוקע אותנו במקום ומונע חדשנות.
- שמחה היא הרגש המפחיד מכולם: מכירים את התחושה שאתם מסתכלים על הילד שלכם ישן, או סוגרים עסקת ענק, ופתאום עוברת בכם חרדה שמשהו רע יקרה? בראון קוראת לזה "שמחה מבשרת רעות". הדרך לנצח את זה? הכרת תודה פשוטה.
- בושה אוהבת חושך: בושה מנהלת המון החלטות עסקיות ואישיות שלנו. היא משגשגת בסודיות, שתיקה ושיפוטיות. ברגע שמדברים עליה – היא מאבדת מהכוח שלה.
- ההבדל בין בושה לאשמה: אשמה אומרת "עשיתי משהו רע" (זה יכול להוביל לתיקון וצמיחה). בושה אומרת "אני רע" (זה מוביל להרס עצמי). מנהלים טובים מייצרים תרבות של לקיחת אחריות (אשמה חיובית) ולא תרבות של ביוש (Shaming).
- חדשנות מחייבת פגיעות: אתם רוצים סטארט-אפ מצליח? אתם רוצים להמציא מוצר מנצח? אי אפשר לעשות את זה בלי לקחת סיכון שניכשל. בלי פגיעות, אין יצירתיות.
- המראה המזויף של מנהיגות: מנהיג שמעמיד פנים שהוא יודע הכל, מאבד מהר מאד את האמון של הצוות שלו. מנהיג שאומר "זה מצב מורכב, אין לי את כל התשובות, אבל נגלה אותן ביחד" – קונה את נאמנות אנשיו לנצח.
- גבולות הם קריטיים לאמפתיה: אנשים חושבים שאמפתיה פירושה להיות סמרטוט של כולם. ההפך הוא הנכון. האנשים הכי אמפתיים בעולם הם אלו שמציבים את הגבולות הכי ברורים. הם אוהבים מספיק כדי להגיד "לא".
- להפסיק לרצות את כולם: אי אפשר להיות בזירה בלי לחטוף ביקורת. אם אתם חיים את החיים שלכם בניסיון לוודא שאף אחד לעולם לא יכעס עליכם, אתם מפספסים את הפוטנציאל האמיתי שלכם.
- נרקיסיזם הוא למעשה פחד: תרבות שמקדשת "הכל או כלום", מפורסם או אפס, מייצרת חרדה עמוקה מלהיות "רגיל". המרדף אחרי הייחודיות מגיע הרבה פעמים מתוך תחושת בושה, ולא מתוך תחושת ערך עצמי.
- אמון נבנה בצעדים קטנים: אמון לא נבנה במחוות הוליוודיות גרנדיוזיות. הוא נבנה ברגעים הקטנים של תשומת לב, של הקשבה אקטיבית, של עמידה במילה שלנו גם בדברים הקטנים ביותר.
- פגיעות היא קשר: זה הדבר שמחבר בינינו לבין בני אדם אחרים. זה התדר שדרכו עוברת תקשורת אמיתית, נטולת פילטרים.
- תרבות של "מספיק": במקום לחיות בתחושת מחסור תמידית (אין לי מספיק זמן, מספיק כסף, אני לא מספיק טוב), צריך לאמץ תרבות של השלמה. אני מספיק. וכשאני יוצא מנקודת ההנחה הזו – אני פועל מתוך שפע ולא מתוך פחד.
- לקחת בעלות על הסיפור שלנו: אם לא נהיה אמיצים מספיק כדי לכתוב את הסיפור של עצמנו, מישהו אחר כבר יכתוב אותו עבורנו – והוא כנראה לא ייתן לנו את התפקיד הראשי.
למה כל זה קריטי לעולם העסקים החדש?
אם תסתכלו על החברות המצליחות ביותר בעולם כיום, תראו שכולן עברו טרנספורמציה. מהיררכיה נוקשה שבה המנכ"ל הוא אל-יודע שאסור לערער עליו, למודלים של עבודה בצוותים, גמישות מחשבתית, ותרבות ארגונית שמעודדת כישלונות מהירים ("Fail Fast").
זה בדיוק היישום המעשי של פגיעות.
כשארגון מפסיק להעניש על טעויות ומתחיל לחגוג את הלמידה שנובעת מהן, הוא יוצר סביבה פסיכולוגית בטוחה. שם קורה הקסם. שם העובדים מרגישים בנוח להציע את הרעיון המשוגע הבא שאולי יכניס לחברה מיליונים.
למי הספר הזה מתאים כמו כפפה ליד? (ולמי ממש לא?)
כשאנחנו בונים סיכום הספר עבור קהל הקוראים שלנו, חשוב לנו לדייק. הזמן שלכם יקר, ואתם צריכים לדעת אם כדאי לכם לצלול אל עמודי הספר המקורי בעצמכם.
למי הספר הזה הוא בגדר חובת קריאה?
- ליזמים ומנהלים: אם אתם מובילים אנשים, אם אתם בונים מוצר, אם אתם מנהלים תקציבי עתק וצריכים לקבל החלטות בתנאי אי-ודאות. הספר הזה ייתן לכם את הכלים הנפשיים לשאת את המשקל הזה בלי לקרוס.
- להורים: הורות היא אולי הזירה הפגיעה ביותר שיש. הספר מספק נקודת מבט מדהימה על איך לגדל ילדים עמידים, שמחים ובטוחים בעצמם, דווקא על ידי זה שאנחנו מראים להם שאנחנו אנושיים ולא מושלמים.
- לאנשים יצירתיים: כותבים, מעצבים, מתכנתים שיוצרים קוד חדש. כל מי שמוציא משהו מהלב שלו אל העולם וצריך להתמודד עם ביקורת.
- לפרפקציוניסטים בהחלמה: אם אתם מרגישים שאתם עובדים קשה מדי כדי להסתיר את הפגמים שלכם והתעייפתם מההצגה – זה הטקסט שישחרר אתכם.
למי הספר הזה פחות יתאים?
- לאנשים שמחפשים פתרונות קסם של "5 צעדים להתעשרות מהירה ללא מאמץ". אין כאן קיצורי דרך.
- למי שמאמין בגישה ניהולית של שנות ה-80, המבוססת על הפחדה, מיקרו-מנג'מנט, והסתרה של מידע. עבורם, הספר הזה עשוי להיות מתסכל, כי הוא מנפץ את כל פרדיגמת השליטה שלהם.
אבל מה אם אני פשוט בן אדם רציונלי ששונא להתעסק ברגשות?
שאלה מעולה, ואני שומע אותה המון במעגלים מקצועיים. התשובה שלי היא פשוטה: התעלמות מהרגשות שלכם לא אומרת שהם לא מנהלים אתכם. היא פשוט אומרת שהם מנהלים אתכם מהמושב האחורי, בזמן שאתם חושבים שאתם אוחזים בהגה.
דווקא אנשים שהם סופר-רציונליים, כשיקראו את המחקרים המגובים בנתונים של בראון, יגלו שהלוגיקה הבריאה ביותר היא להכיר בחולשות האנושיות שלנו, לנהל אותן, ולא לתת להן להתפוצץ ברגעים הכי לא מתאימים.
7 דברים שאתם יכולים ליישם מתוך תקציר הספר כבר מחר בבוקר
תיאוריה זה נהדר, אבל אנחנו אנשים של תכל'ס. הנה מה שאתם יכולים לקחת מהמאמר הזה ולעשות איתו משהו אמיתי בחיים שלכם החל ממחר בבוקר:
- תגידו "אני לא יודע/ת": בישיבת הצוות הבאה, כשמישהו ישאל אתכם שאלה שאין לכם תשובה עליה, אל תחרטטו. תגידו בביטחון: "שאלה מעולה. אני לא יודע את התשובה כרגע, אבל אני אבדוק את זה ונחזור אליך". תראו איך מעריכים אתכם יותר, לא פחות.
- תזהו את אסטרטגיית האילחוש שלכם: מה אתם עושים כשאתם בלחץ? גוללים באינסטגרם שעות? שותים כוס יין אחת יותר מדי? עובדים 14 שעות ביום כדי לא לחשוב? פשוט תזהו את זה. המודעות היא חצי מהפתרון.
- תחליפו ביקורת בסקרנות: כשקולגה או עובד שלכם עושה טעות, במקום להגיד "למה עשית את זה ככה?", נסו להגיד: "תעזור לי להבין את תהליך החשיבה שלך כאן". זה משנה את כל האנרגיה בחדר.
- תפסו מרחק מהפרפקציוניזם: תגדירו פרויקט אחד קטן שבו תסתפקו בציון "טוב מאוד" במקום "מושלם". שחררו אותו לאוויר העולם מהר יותר, ותראו שהשמיים לא נופלים.
- שתפו כישלון אחד: תמצאו קולגה שאתם בוטחים בו, או חבר קרוב, ושתפו אותם במשהו קטן שנכשלתם בו השבוע. הפעולה הפשוטה הזו בונה חוסן מול בושה.
- תציבו גבול ברור: תגידו "לא" לבקשה אחת השבוע שדורשת מכם זמן שאין לכם. תעשו את זה בנימוס אך באסרטיביות.
- תחגגו הצלחות מבלי לחכות למכה: בפעם הבאה שמשהו טוב קורה, תעצרו רגע. אל תתחילו מיד לחשוב "מה יכול להשתבש עכשיו". פשוט תהיו בהכרת תודה על הרגע הטוב.
להוריד את השריון במקום העבודה
זה אולי נשמע קלישאתי, אבל דמיינו שאתם באים למשרד בלי השריון הכבד הזה. כמה אנרגיה מתפנה לכם פתאום ליצירה? לניהול לקוחות? לחשיבה אסטרטגית? כשאתם לא צריכים להעמיד פנים שאתם יודעים הכל, אתם הופכים למכונת למידה סופר-אפקטיבית. וזה, בסופו של יום, היתרון התחרותי הכי גדול שתוכלו לייצר לעצמכם.
סיכום הספר: למה אתם חייבים לקפוץ למים החמים?
הגענו לישורת האחרונה של המסע שלנו. אני מקווה שהצלחתי להעביר לכם לפחות קמצוץ מהעוצמה שמסתתרת בין דפי הספר הזה.
כשאנחנו מסתכלים על סיכום הספר כמכלול, אנחנו מבינים שהמסר של ברנה בראון הוא אופטימי בצורה בלתי רגילה. היא בעצם באה ואומרת לנו: "חברים, אתם לא צריכים להיות גיבורי על. אתם רק צריכים להיות אתם. עם השריטות, עם הפחדים, עם חוסר הביטחון".
להעז בגדול לא אומר לקפוץ מבנג'י בלי חבל. זה אומר להופיע בחיים שלכם. להיות נוכחים.
זה אומר להיכנס לפגישה החשובה ההיא ולהציג את הרעיון שלכם, גם אם אתם רועדים. זה אומר להגיד "אני אוהב אותך" ראשון. זה אומר להשקיע במיזם שאתם מאמינים בו, מתוך הבנה שגם אם תפסידו, לפחות הייתם בזירה ולא ביציע הקהל שזורק בוטנים וביקורות.
החיים קצרים מדי מכדי להעביר אותם בהסתתרות מאחורי מסיכות. אז בפעם הבאה שאתם מרגישים את הפחד הזה, את הפגיעות המשתקת – תחייכו אליה. תדעו שאתם על המסלול הנכון. זה בדיוק המקום שבו גדלים.
אני שמח שיצאנו יחד למסע הזה כאן במגזין, ואני בטוח שהכלים האלו ישרתו אתכם נאמנה בכל צעד ושעל.
5 שאלות ותשובות שחשוב להכיר (ומסכמות הכל)
מה זה אומר בעצם "להעז בגדול" לפי ברנה בראון?
להעז בגדול משמעותו לחיות את החיים באומץ אמיתי, מתוך מוכנות להיחשף ולהיות פגיעים, גם כשאין לנו שום ערובה להצלחה. זה אומר להיכנס ל"זירה" של החיים (עסקים, מערכות יחסים, יצירה) במקום לשבת ביציע ולהעביר ביקורת על אחרים.
איך פגיעות יכולה לעזור לי בעסקים או בניהול?
מנהלים שמפגינים פגיעות (למשל, מודים בטעות או מבקשים עזרה) בונים אמון עמוק הרבה יותר מול העובדים והלקוחות שלהם. תרבות ארגונית שמאפשרת פגיעות מעודדת חדשנות, כי אנשים לא מפחדים להציע רעיונות מחשש שילעגו להם אם ייכשלו.
מה ההבדל המרכזי בין בושה לאשמה?
המחקר מראה שאשמה מתמקדת בהתנהגות ("עשיתי טעות"), ולכן היא יכולה להוביל לתיקון ולצמיחה חיובית. בושה, לעומת זאת, מתמקדת בזהות ("אני טעות"), והיא הרסנית ומשתקת. אנשים מצליחים לומדים להרגיש אשמה על פאשלות, מבלי להיכנע לבושה.
האם הספר מתאים גם למי שלא אוהב לקרוא ספרי פסיכולוגיה?
לחלוטין. ברנה בראון מגיעה מעולם המחקר, ולכן הספר מלא בנתונים, דוגמאות מחדרי ישיבות, מוסדות ציבור וצבא, וסיפורים פרקטיים. השפה היא קלילה, ישירה, ומאד מחוברת לקרקע, ללא מונחים אקדמיים מסובכים.
איך אפשר להתחיל ליישם את תובנות הספר באופן מיידי?
הצעד הראשון והקל ביותר הוא לזהות את ה"שריון" שאתם לובשים. בפעם הבאה שאתם בסיטואציה מלחיצה בעבודה, שימו לב אם אתם מתגוננים באמצעות ציניות, פרפקציוניזם או ניתוק רגשי. עצם המודעות לכך מאפשרת לכם לבחור להגיב אחרת – באותנטיות ובאומץ.
זהו, סיימנו את המסע המשותף שלנו להפעם. אם קראתם עד לנקודה הזו, זה אומר שיש בכם את הרצון האמיתי לצאת מאזור הנוחות, לזרוק את המסיכות ולעשות את הדברים בדרך האמיצה והנכונה ביותר. צאו לדרך, הזירה מחכה רק לכם, ואל תשכחו לחגוג את ההצלחות בדרך.