בלוג

המסך הלבן בוהה בך בחזרה.

אתם מכירים את הרגע הזה.

הקפה מוכן, והוא בטמפרטורה המדויקת.

הכיסא מכוון לגובה המושלם.

אפילו ניקיתם את המקלדת מאבק (פעולה שאתם עושים רק כשאתם ממש נואשים לא לכתוב).

אבל הסמן המהבהב הזה?

הוא פשוט עומד שם.

מהבהב.

לועג.

מזכיר לכם שאין לכם שום דבר חכם להגיד כרגע.

זה לא שאתם לא מוכשרים.

הרי כבר כתבתם דברים מבריקים בעבר.

אבל עכשיו? המוח מרגיש כמו מדבר סהרה ביום חמסין.

ריק.

יבש.

מחסום כתיבה הוא לא סתם "באג" בתהליך היצירה, הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

אבל אל דאגה.

אחרי עשרות שנים של כתיבה, מחיקה, והתקפי זעם שקטים מול מסכים מרצדים, למדתי דבר אחד או שניים על איך לשבור את הקיר הזה.

ואני לא מדבר על "לחכות להשראה".

אנחנו כאן כדי לעבוד, לא כדי לחכות למוזה שתרד מהאולימפוס.

במדריך הזה, שמותאם במיוחד לקוראי Livro אני הולך לפרק לגורמים את התופעה המעצבנת הזו, ולתת לכם ארגז כלים שיגרום לכם לכתוב גם אם הדבר היחיד שיש לכם בראש כרגע זה רעש של צרצרים.

למה המוח שלכם החליט לצאת לחופשה ללא תשלום?

לפני שנבין איך יוצאים מזה, בואו נבין למה נכנסנו לזה.

זה כמו לנסות לתקן מנוע בלי לפתוח את מכסה המנוע.

רוב האנשים חושבים שמחסום כתיבה נובע מ"חוסר ברעיונות".

שטויות.

יש לכם מיליון רעיונות.

הבעיה היא לא המאגר, הבעיה היא הפילטר.

בכל רגע נתון, המוח שלכם מייצר שברירי מחשבות.

אבל יש שומר סף קשוח שיושב שם עם ידיים שלובות ואומר:

"זה לא מספיק טוב."

"זה בנאלי."

"כבר כתבו על זה."

וזה, חברים, האויב האמיתי.

לא הריקנות, אלא הפרפקציוניזם.

הפרדוקס של הדף הראשון

מכירים את הפחד מהדף הראשון במחברת חדשה ויקרה?

אתם לא רוצים להרוס אותה עם כתב יד עקום.

אותו דבר קורה במסמך וורד.

אנחנו רוצים שהמשפט הראשון יהיה מושלם.

שיהיה זוכה פרס נובל.

אבל האמת היא שהמשפט הראשון כמעט תמיד יהיה גרוע.

וזה בסדר גמור.

ברגע שמשחררים את הצורך במושלמות, המילים מתחילות לזרום.

אנחנו צריכים להפוך את הברז, ובהתחלה תמיד יוצאים מים חלודים.

רק אחרי כמה דקות מגיעים המים הצלולים.

7 שיטות מוכחות לעקוף את המחסום (בלי וודו ובלי קסמים)

אז הבנו שהמוח שלנו מנסה להגן עלינו מפני כישלון.

חמוד מצידו.

עכשיו בואו נראה לו מי הבוס.

הנה הטכניקות שבאמת עובדות, לא הקלישאות שאתם קוראים בדרך כלל.

1. טכניקת "הכתיבה החופשית" (או: להקיא על הדף)

זה נשמע דוחה, אני יודע.

אבל זה עובד כמו קסם.

החוקים פשוטים:

• שימו טיימר ל-10 דקות.
• התחילו לכתוב.
• אסור להפסיק להקליד.
• אסור למחוק.
• אסור לתקן שגיאות כתיב.

אם אין לכם מה לכתוב, תכתבו "אין לי מה לכתוב אני שונא את התרגיל הזה הוא מטופש" שוב ושוב.

מבטיח לכם, אחרי דקה וחצי של קיטורים, פתאום יצוץ רעיון.

למה זה עובד?

כי זה מעסיק את היד ומנטרל את הביקורת העצמית.

כשאי אפשר למחוק, אי אפשר לשפוט.

2. שינוי הסביבה הפיזית – האם הכיסא שלכם מקולקל?

המוח שלנו הוא מכונה של הקשרים.

אם אתם יושבים באותו מקום, בוהים באותו קיר, ומרגישים תקועים – המקום הזה הפך ל"פינת התקיעות".

קומו.

קחו את הלפטופ (או מחברת, רחמנא ליצלן).

לכו למרפסת.

לכו לבית קפה הומה.

לכו לשבת על הרצפה בסלון.

שינוי זווית הראייה הפיזית משנה לעתים קרובות את זווית הראייה המנטלית.

ההמולה של בית קפה, למשל, יכולה דווקא לעזור לריכוז – זה נקרא "רעש לבן חברתי".

זה גורם לכם להרגיש פחות לבד עם הבעיה.

3. להתחיל מהאמצע (כי מי אמר שההתחלה היא בהתחלה?)

החלק הכי קשה בכתיבה הוא הפתיחה.

ה"הוק".

אז למה להתחיל משם?

אם יש לכם רעיון לסצנה ספציפית, לדיאלוג מסוים, או לנקודה מרכזית במאמר – תתחילו משם.

תכתבו את הלב של הטקסט.

את הפתיחה תכתבו בסוף.

בינינו? הפתיחות הכי טובות נכתבות תמיד אחרי שאתה כבר יודע איך הסיפור נגמר.

4. גניבה ספרותית חוקית (השראה, לא העתקה!)

פיקאסו אמר: "אמנים טובים מעתיקים, אמנים גדולים גונבים".

אני אומר: סופרים תקועים קוראים.

קחו ספר שאתם אוהבים.

פתחו בעמוד אקראי.

קראו פסקה אחת.

עכשיו, נסו לכתוב את הפסקה הבאה כאילו אתם הסופר.

או קחו את המשפט האחרון שקראתם והפכו אותו למשפט הראשון של הטקסט שלכם.

זה משמש כ"סטרטר" למנוע.

ברגע שהמנוע עובד, אתם יכולים לקחת את ההגה ולנסוע לכיוון שלכם.

5. דברו את זה, אל תכתבו את זה

לפעמים הקשר בין המוח לאצבעות חסום.

אבל הקשר בין המוח לפה עובד מצוין (לפעמים טוב מדי, תלוי כמה יין שתיתם).

פתחו את רשמקול בטלפון.

דמיינו שאתם מספרים לחבר טוב על מה אתם רוצים לכתוב.

"שמע, אני מנסה לכתוב על הקטע הזה ש…"

פשוט דברו.

אחר כך תקשיבו להקלטה ותתמללו.

תתפלאו לגלות שלפעמים ניסחתם בעל פה משפטים שלקח לכם שעות לא להצליח לכתוב.

האם המוזה היא המצאה של עצלנים?

בואו נדבר רגע על המיתוס הגדול מכולם.

המוזה.

ההשראה האלוהית.

הרבה כותבים מתחילים (וגם וותיקים) יושבים ומחכים ל"ניצוץ".

אם הייתי מחכה למוזה בכל פעם שהייתי צריך להגיש טקסט, הייתי כנראה מובטל ורעב.

הסופר האגדי סומרסט מוהם נשאל פעם אם הוא כותב לפי לו"ז או רק כששרתה עליו ההשראה.

הוא ענה: "אני כותב רק כששורה עלי ההשראה. למרבה המזל, היא מגיעה כל בוקר בשעה תשע בדיוק."

משמעת גוברת על השראה.

היכולת לשבת ולכתוב זבל, היא יכולת חשובה יותר מהיכולת לכתוב פנינים.

כי זבל אפשר לערוך.

דף ריק אי אפשר לערוך.

ההשראה היא לא ברק שמכה בכם משמים.

היא תוצר לוואי של עבודה קשה.

היא מגיעה תוך כדי התנועה, לא לפניה.

שאלות ששואלים אותי לעיתים קרובות (ולא תמיד יש לי כוח לענות)

מכיוון שאני יודע שאתם מחפשים תשובות קונקרטיות, הנה כמה מהשאלות שהכי חוזרות על עצמן בסדנאות ובמפגשים, עם תשובות דוגריות:

ש: האם כדאי להכריח את עצמי לכתוב גם כשממש לא בא לי?

ת: חד משמעית כן. אבל עם כוכבית.

אל תצפו לכתוב את יצירת המופת של חייכם.

תגדירו את המשימה כ"כתיבת טיוטה גרועה".

המטרה היא לשמור על השריר פעיל.

אם ממש כואב לכם, תכתבו רק 200 מילים ותעצרו. העיקר לא לשבור את הרצף.

ש: האם מוזיקה עוזרת או מפריעה לריכוז?

ת: זה מאוד אינדיבידואלי, אבל הכלל המנחה הוא: מילים מפריעות למילים.

אם אתם כותבים בעברית, שירים בעברית יחרפנו אתכם.

המוח שלכם ינסה להקשיב למילים בשיר במקום לייצר מילים חדשות.

נסו מוזיקה אינסטרומנטלית, ג'אז, קלאסי, או פסקולים של סרטים (הם נועדו לייצר רגש בלי להשתלט על תשומת הלב).

ש: מה עושים אם יש לי יותר מדי רעיונות ואני לא מצליח לבחור?

ת: זו צרה של עשירים, אבל היא אמיתית.

זה נקרא "שיתוק מרוב אפשרויות".

הפתרון הוא "חניית רעיונות".

קחו דף, תרשמו את כל הרעיונות בראשי פרקים כדי שלא יברחו, ואז תבחרו אחד באקראי ותתחייבו אליו ל-20 דקות.

אל תזגזגו. הפוקוס הוא המלך.

ש: האם קריאה תוך כדי כתיבה זה רעיון טוב?

ת: כן ולא.

לקרוא מחקר או חומר רקע? כן.

לקרוא רומן מותח שגורם לכם לשכוח שאתם אמורים לעבוד? פחות.

השתמשו בקריאה כדלק, לא כמפלט לבריחה.

ש: מתי יודעים שהמחסום הוא סימן שצריך לוותר על הפרויקט?

ת: כמעט אף פעם.

מחסום הוא בדרך כלל סימן שהגעתם לחלק המעניין והמאתגר.

זה המוח שלכם מתאמץ לפצח אגוז קשה.

אם אתם מרגישים סבל פיזי לאורך חודשים, אולי שווה להניח לפרויקט בצד לזמן מה, אבל לא לזרוק אותו לפח.

לפעמים רעיונות צריכים להבשיל במגירה כמו יין טוב (או גבינה מסריחה).

שיטת ה"למה?" – לחפור עמוק יותר

עוד כלי חזק שלמדתי במהלך השנים הוא לשאול "למה?".

נתקעתם בעלילה?

הדמות שלכם עומדת ולא עושה כלום?

שאלו: למה היא לא זזה?

תשובה: כי היא מפחדת.

למה היא מפחדת?

כי היא ראתה משהו.

מה היא ראתה?

בום. יש לכם המשך.

הטכניקה הזו עובדת גם בכתיבה עיונית.

נתקעתם בהסבר של מושג פיננסי או טכנולוגי?

שאלו את עצמכם: למה זה חשוב לקורא?

התשובה היא הפסקה הבאה שלכם.

החשיבות המפתיעה של שעמום

אנחנו חיים בעידן שבו אסור להשתעמם.

יש לנו סמארטפון, נטפליקס, פודקאסטים.

כל רגע מת של המתנה בתור הופך לזמן גלילה.

אבל האמת היא שהיצירתיות נולדת מתוך השעמום.

כשאין למוח גירויים חיצוניים, הוא מתחיל לייצר גירויים פנימיים.

רוצים רעיונות?

תעשו מקלחת ארוכה בלי מוזיקה.

שטפו כלים (ידנית, בלי מדיח).

צאו להליכה בלי אוזניות.

תנו למוח שלכם לשוטט.

זה מפחיד בהתחלה, השקט הזה.

אבל משם מגיעים הזהב והיהלומים.

---

לסיכום: המקלדת לא נושכת

חברים, בסופו של יום, כתיבה היא פעולה אנושית בסיסית.

זה הצורך שלנו לספר סיפור, להעביר ידע, להתחבר.

מחסום כתיבה הוא לא מחלה סופנית, הוא פשוט תמרור עצור זמני.

לפעמים צריך לעצור, לנשום, להסתכל על הנוף, ואז ללחוץ שוב על הגז.

אל תהיו קשים מדי עם עצמכם.

גם הסופרים הגדולים ביותר בהיסטוריה בהו בדפים ריקים ותלשו שערות.

ההבדל היחיד בינם לבין אלו שוויתרו, הוא שהם חזרו לשבת על הכיסא יום למחרת.

אז קחו עוד לגימה מהקפה (שבטח כבר התקרר), שימו אצבעות על המקלדת, ותכתבו מילה אחת.

רק אחת.

וכל השאר כבר יבוא.

בהצלחה!