בלוג

מכירים את הרגע הזה?

אתם יושבים מול המסך. כוס הקפה שלצידכם כבר מזמן איבדה את החום שלה והפכה לפושרת במקרה הטוב.

הסמן המהבהב של מעבד התמלילים קורץ לכם בקצב קבוע. מן פעימות לב דיגיטליות שלעגניות משהו.

ופתאום, משום מקום, מתגנבת לראשכם המחשבה המוכרת, הצורבת והכל כך אופיינית:

"על מי אני עובד פה בעצם? מי אני שייקרא לעצמו סופר?"

אם המשפטים האלה גרמו לכם להנהן במרץ מול המסך, לנשום עמוק, או אפילו לגחך במבוכה קלה – הגעתם הביתה.

הסודות השמורים ביותר: איך להשתיק את המבקר הפנימי ולהתחיל לכתוב כמו סופר אמיתי

ברוכים הבאים למועדון האקסקלוסיבי והסודי ביותר בעולם הספרות והכתיבה.

זהו מועדון שלא צריך לשלם בו דמי חבר, אין בו כרטיס מועדון יוקרתי, ואין בו סלקטור בכניסה.

אבל באופן אירוני להחריד, כל מי שחבר במועדון הזה בטוח לחלוטין שהוא הסתנן פנימה בטעות, ושעוד רגע מישהו יגלה את התרמית שלו ויזרוק אותו מכל המדרגות.

קוראים לזה תסמונת המתחזה (Imposter Syndrome).

ובמאמר הזה, שכאן במגזין ליברו (Livro) החלטנו להקדיש לו תשומת לב מיוחדת, אנחנו הולכים לפרק את התופעה הזו לחתיכות קטנות.

למה? כי מניסיון של שנים בעבודה, בקריאה, בניתוח ובהיכרות אינטימית עם תהליכי יצירה של טובי הכותבים – גילינו סוד מרעיש.

הסוד הוא שדווקא האנשים המוכשרים ביותר, אלה שיש להם הכי הרבה מה להגיד לעולם, הם אלה שסובלים מהתסמונת הזו בצורה הקשה ביותר.

אז קחו נשימה עמוקה. תכינו קפה חדש וחם. אנחנו יוצאים למסע מרתק שבו תגלו לא רק שאתם נורמליים לחלוטין, אלא שאתם בחברה טובה מאוד.

ואתם הולכים לצאת מהמאמר הזה עם ארגז כלים כל כך פרקטי, שלא תהיה לכם ברירה אלא לחזור לטיוטה שלכם ולסיים את הפרק ההוא שתקוע לכם כמו עצם בגרון.

למה דווקא סופרים חוטפים את זה הכי חזק? 5 סיבות שיגרמו לכם להרגיש הרבה יותר טוב

לפני שאנחנו צוללים לפתרונות, בואו נבין רגע את מנגנון הפעולה של "שד המתחזה".

הניסיון בשטח מראה שסופרים וכותבים מתחילים (וגם וותיקים, אבל אל תגלו לאף אחד) הם טרף קל במיוחד לתסמונת הזו.

זה לא בגלל שאתם חלשים מנטלית, אלא בגלל שטבע העבודה שלכם פשוט מזמין את זה.

1. אתם עובדים בבידוד מזהיר (ובינתיים המוח שלכם עושה מסיבה)

כתיבה היא מקצוע בודד. אין מה לעשות.

זה לא שאתם יושבים בישיבת צוות במשרד הייטק שוקק, ויש לכם קולגות שזורקים לכם "אחלה רעיון, משה!" בכל פעם שאתם פותחים את הפה.

אתם לבד עם המקלדת. וכשאתם לבד, בתוך חדר שקט, הקול היחיד שנשמע הוא הקול הפנימי שלכם.

ולצערנו, הקול הפנימי הזה נוטה להיות ציניקן, קטנוני ובעל דרישות של מבקר ספרות פולני במאה ה-19.

2. אשליית "הטיוטה הראשונה המושלמת"

זו אולי הרמאות הגדולה ביותר של עולם התרבות.

אתם, כקוראים של מגזין ליברו, קוראים ספרים מוגמרים. ערוכים, מלוטשים, שעברו הגהה, עריכה ספרותית, עריכת לשון, ולקטורה קפדנית.

הם נוצצים. הם מושלמים. המשפטים זורמים כמו מים זכים בנחל שוויצרי.

ואז אתם מסתכלים על הטיוטה הראשונה והמקרטעת שלכם, שבה הדמות הראשית החליפה שם פעמיים באותו עמוד, וחושבים: "אני בחיים לא אגיע לרמה הזאת".

זו טעות קלאסית. אתם משווים את ה"מאחורי הקלעים" המבולגן שלכם, ל"במת התיאטרון" הנוצצת של מישהו אחר.

3. אין באמת "תעודת סופר" רשמית

רופא מסיים 7 שנות לימוד, מקבל תעודה, תולה אותה על הקיר, והוא יכול להגיד בביטחון: "אני רופא".

עורך דין עובר מבחני לשכה, מקבל גלימה, והוא עורך דין.

אבל סופר? מי מכתיר אתכם לסופרים?

האם זה קורה כשיש לכם רעיון? כשסיימתם פרק ראשון? כשסיימתם את הספר? כשהוא יצא לאור? כשמישהו שאינו אמא שלכם קנה אותו?

חוסר הגבולות הברור הזה הוא קרקע פורייה לצמיחתן של פטריות ספק עצמי רעילות.

7 נורות אזהרה מצחיקות (אך כואבות) שאתם מנהלים רומן עם תסמונת המתחזה

כדי לטפל בבעיה, צריך קודם כל לאבחן אותה בכיף ובאהבה.

הנה כמה מהדפוסים הנפוצים ביותר שזיהינו לאורך השנים אצל יוצרים. אם אתם מסמנים "וי" על יותר משלושה – ברכותיי, אתם לחלוטין סופרים בנשמה!

1. "מחלת התחקיר האינסופי"

אתם כותבים סצנה שבה הגיבור נכנס לבית קפה ומזמין אספרסו.

במקום פשוט לכתוב את הסצנה, אתם מוצאים את עצמכם קוראים כבר שלוש שעות בוויקיפדיה על היסטוריית פולי הקפה בגוואטמלה במאה ה-17.

אתם משכנעים את עצמכם שזה "חשוב לאותנטיות של העלילה", אבל האמת היא שאתם פשוט דוחים את רגע הכתיבה עצמו כי אתם מפחדים שזה יצא גרוע.

2. מחיקת פסקה רגע אחרי כתיבתה

כתבתם משפט יפהפה. אתם מביטים בו שנייה אחת יותר מדי.

פתאום הוא נראה לכם בנאלי. קלישאתי. זול.

אתם לוחצים על מקש ה-Backspace בחירוף נפש ומוחקים הכל.

הגעתם למצב שבו אתם עורכים את הטקסט עוד לפני שהוא בכלל נחתם במלואו על הדף הווירטואלי.

3. אפקט ה"אבל מי ירצה לקרוא את זה בכלל?"

אתם מתעוררים באמצע הלילה עם רעיון מבריק לעלילה פסיכוטית ומסקרנת.

אבל בבוקר, ליד הטוסטר, אתם אומרים לעצמכם: "עזבו, הרעיון הזה בטח כבר נעשה. וגם אם לא, למי אכפת מעוד סיפור אהבה/מתח/פנטזיה בעולם שבו יש כל כך הרבה תוכן?"

זהו הקול הקלאסי של התסמונת, שמנסה לגמד את הייחודיות שלכם.

4. איסוף מדריכי כתיבה אובססיבי

ספריית הספרים שלכם מלאה בספרים על "איך לכתוב ספר".

אתם קוראים בלוגים על בניית דמויות, צופים בסרטוני יוטיוב על מבנה של שלוש מערכות, ורוכשים קורסים דיגיטליים על דיאלוגים.

אתם צוברים ידע אקדמי אינסופי על כתיבה, אבל כמעט ולא מקצים זמן לכתיבה עצמה.

זו דרך מתוחכמת של המוח להרגיש שהוא "עובד על הספר", מבלי לקחת את הסיכון שביצירה אקטיבית.

הארסנל המנטלי: 6 כלי נשק סודיים להשמדת תסמונת המתחזה

אוקיי, אז הבנו שהתסמונת הזו חיה ובועטת אצלכם בראש.

מה עכשיו? איך מתקדמים מפה לעבר יצירה פורייה, שמחה, ובעיקר – זורמת?

מתוך היכרות מעמיקה עם הדרך שבה מוחות של כותבים עובדים, בנינו עבורכם סט כלים פסיכולוגי שיעזור לכם לעשות סוויץ' אמיתי בחשיבה.

ואנחנו לא מדברים פה על קלישאות כמו "תחשבו חיובי". אנחנו מדברים על שינוי טקטיקה.

1. אמצו את תיאוריית ה"חימר על השולחן"

דמיינו שאתם פסלים.

פסל לא יכול לפסל שום דבר, אם אין לו גוש עצום, מכוער, חסר צורה ובוצי של חימר על שולחן העבודה שלו.

הטיוטה הראשונה שלכם – היא החימר הזה!

התפקיד שלכם בטיוטה הראשונה הוא לא ליצור יצירת מופת. התפקיד שלכם הוא אך ורק להניח את החימר על השולחן.

ברגע שתבינו שהטיוטה הראשונה אמורה וצריכה להיות גרועה, מבולגנת וחסרת היגיון בחלקה, הלחץ ירד פלאים.

אתם לא כותבים ספר כרגע, אתם פשוט מייצרים את חומר הגלם שאותו תערכו מאוחר יותר בכיף.

2. המציאו אלטר-אגו עם ביטחון עצמי מופרז

זה טריק שמגיע מעולמות הפסיכולוגיה ההתנהגותית ועובד כמו קסם.

אם "דניאל" (אתם) הוא סופר מתחיל ומבוהל שחושש מהצל של עצמו, המציאו דמות שנקראת "ויקטוריה" (או "מקס").

ויקטוריה היא סופרת בינלאומית, שחצנית בקטע טוב, כותבת מהר, שותה ויסקי תוך כדי ולא שמה פס על מה יגידו עליה.

כשאתם מתיישבים לכתוב ומרגישים את החסימה, אל תכתבו בתור אתם.

היכנסו לדמות של ויקטוריה. שחקו משחק תפקידים. תופתעו לגלות כמה קל לכתוב כשאתם מעמידים פנים שאתם מישהו אחר שאין לו עכבות.

3. חוק ה-2 דקות: לרמות את המוח בעדינות

המוח האנושי שונא משימות עצומות כמו "לכתוב רומן בן 80,000 מילים".

זה מאיים. זה מפחיד. זה משתק.

לכן, ההסכם שלכם עם עצמכם מהיום הוא: אני יושב לכתוב בדיוק שתי דקות. לא יותר.

אתם שמים טיימר. כותבים משפט או שניים. ואם אחרי שתי דקות אתם רוצים לקום – מותר לכם לחלוטין בלי רגשות אשם.

אבל! הניסיון מוכיח שכמעט בכל המקרים, ברגע שעברתם את משוכת ההתחלה והחיכוך הראשוני, אתם תמשיכו לכתוב שעה ברצף.

התסמונת ניזונה מהפחד להתחיל. ברגע שהתחלתם, היא מאבדת את רוב כוחה.

4. אוסף ההצלחות: תיקייה קטנה של אושר

המוח שלנו תוכנת אבולוציונית לזכור את הדברים השליליים (כדי להיזהר מהם) ולשכוח את החיוביים.

לכן, אתם חייבים ליצור ראיות פיזיות נגד תסמונת המתחזה.

פתחו תיקייה במחשב או קובץ במורד הרחוב הדיגיטלי שלכם, וקראו לה "תיקיית החיוכים".

שימו שם כל מחמאה שאי פעם קיבלתם על טקסט שכתבתם. אפילו אם זה פוסט שנון בפייסבוק שעשה לחברים שלכם את היום.

שימו שם ביקורת טובה של קורא בטא, הודעה מפרגנת מבן זוג על שיר שכתבתם לו.

כששד המתחזה ירים את ראשו המכוער, פתחו את התיקייה ותטיחו לו את העובדות בפרצוף. זה מעולה לאגו ומרגיע את הנפש.

5. הפכו את הקנאה להשראה טהורה

כולנו חוטאים בזה. אתם גוללים באינסטגרם ורואים סופר אחר שמעלה תמונה של הספר החדש שלו במבצע של 1+1 ברשת חנויות ספרים גדולה.

הצביטה הזו בלב? היא טבעית.

אבל במקום לתת לתסמונת להגיד לכם "אתם בחיים לא תגיעו לשם", עשו תרגיל תרגום פשוט.

הבינו שאם מישהו אחר הצליח להוציא ספר ולשמח קוראים, זה אומר שיש בעולם מקום לספרים, שיש אנשים שצמאים לסיפורים, ושהחלום הזה הוא לחלוטין אפשרי.

פרגנו לו בלב שלם (או לפחות בתגובה עם אימוג'י של אש), וקחו מזה את האנרגיה להמשיך בדרך שלכם.

שאלות נפוצות ממועדון הסופרים (ומענה שלא מתפשר על כלום)

כידוע, במגזין ליברו אנחנו אוהבים לרדת לעומקם של דברים. לכן ריכזנו את השאלות הכי בוערות שיוצרים מתמודדים איתן, עם תשובות בגובה העיניים שיעשו לכם סדר בראש.

האם התחושה של תסמונת המתחזה עוברת מתישהו?

האמת המצחיקה (והקצת כואבת) היא שממש לא!

סופרים שמוכרים מיליוני עותקים בעולם מדווחים שהם עדיין מרגישים כמו רמאים עם כל ספר חדש שהם מתחילים.

ההבדל היחיד הוא שעם הזמן והניסיון, אתם פשוט לומדים לא להתרגש מהתחושה הזו.

היא הופכת לסוג של שותף לדירה קצת מעצבן שחי בראש שלכם, ואתם פשוט לומדים להתעלם ממנו, לחייך אליו בבוקר, ולהמשיך לעבוד למרות הנוכחות שלו.

איך אני יודע אם הכתיבה שלי באמת גרועה או שזה רק שד המתחזה שמדבר?

שאלה מצוינת שמטרידה המון כותבים בתחילת הדרך.

הדרך הכי טובה לגלות היא פשוט לתת לאנשים אובייקטיביים לקרוא.

לא לאמא שלכם (היא תחשוב שאתם גאונים גם אם תכתבו את מדריך הטלפונים), ולא לבן הזוג שאוהב אתכם מראש.

תנו לקוראי בטא אמינים, או לעורכים מקצועיים.

לרוב המוחלט של הפעמים תגלו שהפער בין המציאות (שיש לכם בסיס פנטסטי שפשוט דורש ליטוש) לבין מה שהמוח החרדתי שלכם מספר לכם – הוא פשוט תהומי.

אני מרגיש שאני רק ממחזר רעיונות של אחרים. מה לעשות?

חדשות נהדרות, תנשמו עמוק: הכל בעצם כבר נכתב!

מאז שייקספיר (ויש שיגידו מאז התנ"ך) ועד היום, אין באמת רעיון מקורי במאה אחוז.

מה שעושה את הסיפור שלכם לייחודי וחד פעמי הוא לחלוטין המסננת שלכם.

הדרך המיוחדת שבה אתם רואים את העולם, חוש ההומור הספציפי שלכם, טראומות העבר שלכם והאהבות שלכם – זה מה שהופך רעיון רגיל ליצירת מופת שמרגישה רעננה.

אל תפחדו לקחת מבנים עלילתיים מוכרים. השתמשו בהם כמגרש משחקים בטוח, ועליו תבנו את הארמון המיוחד שלכם.

האם כדאי לי לקרוא ספרים אחרים בזמן שאני כותב את הספר שלי?

לחלוטין כן. וללא שום צל של ספק.

סופרים טובים הם קודם כל, ולפני הכל, קוראים אובססיביים.

קריאה בזמן כתיבה מזינה את התת-מודע שלכם באוצר מילים, במבנים תחביריים עשירים וברעיונות שמרחיבים את הדמיון.

עם זאת, ויש כאן סייג חשוב: אם אתם מרגישים שקריאה של סופר מסוים שאתם ממש מעריצים גורמת לכם לייאוש מוחלט ("אני בחיים לא אכתוב ככה!"), עשו הפסקה קטנה.

עברו לקרוא ז'אנר אחר לחלוטין שלא קשור בשום צורה לספר שאתם עובדים עליו עכשיו, רק כדי לנקות את הראש וליהנות מהקריאה פרופר.

מה עושים כשנתקעים במחסום כתיבה שנובע נטו מפחד?

כשהפחד משתק, הפתרון הכי טוב הוא לשנות את זירת הקרב.

אם המסך הלבן והבוהק של המחשב הנייד מלחיץ אתכם וגורם לכם להזיע, עזבו אותו.

קחו מחברת פשוטה ועיפרון נוח, רדו לבית קפה שכונתי והזמינו משהו מתוק.

כתבו בצורה הכי מבולגנת שיש. ציירו חצים, מחקו באגרסיביות, עשו שרבוטים בצד. חזרו לבסיס הפיזי של היצירה.

טריק נוסף שעובד מדהים: פתחו קובץ וורד חדש לחלוטין וקראו לו בשם "שטויות גרועות שלא ייכנסו לספר לעולם.docx".

ברגע שאתם מורידים מעצמכם את כובד המשקל של ה"רשמיות", אתם תשחררו את המעצורים והמילים יתחילו לזרום כאילו מישהו פתח סכר.

האם זה נורמלי לשנוא את הספר שלי כשאני מגיע לאמצע העלילה?

זה לא רק נורמלי, תגידו תודה שהגעתם לשם! זו תחנת חובה במסע של כל גיבור, סליחה, סופר.

אמצע הספר (איזור המערכה השנייה) מכונה בקרב אנשי המקצוע בחיבה מפוקפקת "ביצת הייאוש".

ההתלהבות הפרועה של ההתחלה כבר התנדפה מזמן, והאור בקצה המנהרה של סוף הספר עדיין לא נראה באופק.

זה בדיוק השלב שבו הכי קל להרגיש כמו מתחזים, לחשוב שהעלילה מטופשת ולרצות לזרוק הכל לפח.

הפתרון פה הוא משמעת עצמית מתוקה. פשוט להמשיך להקליד מילה אחרי מילה.

זה בסדר אם זה מרגיש כמו עבודת כפיים מתישה כרגע. תזכירו לעצמכם שאתם עושים את העבודה השחורה עכשיו, כדי שהעורך העתידי שלכם (או אתם בשלב העריכה) יוכל להפוך את זה לקסם אחר כך.

לעשות שלום עם החוסר שלמות: מיומנות שכל סופר חייב לשלוט בה

אחד הדברים המרתקים שגילינו, הוא שהשאיפה לשלמות היא החברה הכי טובה של תסמונת המתחזה.

הן יושבות יחד בבית קפה, מרכלות עליכם ומחכות שתיפלו.

כשאתם דורשים מעצמכם לייצר משפט מושלם בכל פעם שהאצבעות שלכם נוגעות במקלדת, אתם בעצם מציבים לעצמכם רף בלתי אפשרי שנועד מראש לכישלון.

היופי שבטקסט בינוני (זמנית)

תנו לנו להרגיע אתכם בצורה הכי ברורה שיש.

זה לחלוטין חוקי, מותר, ואפילו מומלץ לכתוב [הגיבור אומר משהו חכם כאן] בתוך סוגריים מרובעים כשאתם נתקעים באמצע דיאלוג סוער.

למה? כי הרצף המחשבתי והזרימה של העלילה חשובים פי אלף ממציאת המילה המדויקת באותו רגע נתון.

המוח היצירתי שלכם פועל על דלק של התקדמות. ברגע שאתם עוצרים הכל כדי לחפש מילה נרדפת ל"עצוב" במשך רבע שעה, המנוע מתקרר והתסמונת נכנסת לפעולה.

איך לקבל ביקורת מבלי להרגיש שהעולם קורס

חלק בלתי נפרד מההתמודדות עם הפחד מהיותכם "רמאים", הוא השלב שבו מישהו אחר אשכרה קורא את הטקסט שלכם.

קבלת משוב יכולה להיות חוויה מורטת עצבים.

אבל הנה שינוי תפיסה שישנה לכם את החיים:

הביקורת היא אף פעם לא עליכם. היא רק על המילים שעל המסך.

אם עורכת אומרת לכם שהסצנה בפרק 3 משעממת, זה לא אומר שאתם אנשים משעממים. זה לא אומר שאתם סופרים גרועים.

זה בסך הכל אומר שהרצף הספציפי של המילים בפרק 3 צריך ארגון מחדש כדי להעביר את האקשן בצורה טובה יותר.

נתקו את האגו שלכם מהטקסט. התייחסו לטקסט כאל מוצר שאתם עובדים עליו, לא כאל חתיכה מהנשמה שלכם שחשופה לכל עבר.

למה בעצם כדאי לכם לשמוח שיש לכם את התסמונת הזו? (כן, קראתם נכון)

הגענו לחלק המפתיע ביותר במסע שלנו.

תסמונת המתחזה, למרות שהיא מעיקה, חרדתית וגורמת לנו להזעת יתר, היא למעשה תעודת הכבוד הכי גדולה שלכם כיוצרים.

למה? בואו נחשוב על זה בהיגיון פשוט.

אנשים שהם באמת מתחזים, שרלטנים, ואנשים שמייצרים תוכן רדוד וזול – לעולם לא סובלים מתסמונת המתחזה!

יש להם עודף ביטחון עצמי כמעט עיוור. הם בטוחים שכל מילה שיוצאת להם מהמקלדת היא זהב טהור.

העובדה שאתם שואלים את עצמכם את השאלות הקשות, העובדה שאתם מטילים ספק, העובדה שאכפת לכם מספיק כדי לחשוש שהטקסט שלכם לא מספיק טוב – היא ההוכחה הניצחת שאתם אמנים אמיתיים.

ספק הוא הדלק של האמנות האיכותית

הספק גורם לכם לעשות הגהה נוספת.

הספק דוחף אתכם להעמיק את הדמויות שלכם.

הספק הוא זה שגורם לכם לשאוף להיות טובים יותר היום ממה שהייתם אתמול.

אז בפעם הבאה ששד המתחזה בא לבקר, אל תנסו לטרוק לו את הדלת בפרצוף. זה רק יגרום לו לדפוק חזק יותר.

הזמינו אותו פנימה, תכינו לו קפה, תגידו לו: "תודה שבאת להזכיר לי שאכפת לי מהיצירה שלי. עכשיו שב בשקט בצד, אני צריך לסיים את הפרק הזה."

הטקס היומי: הרגלים של סופרים שכבר לא מפחדים מהצל של עצמם

כדי לוודא שאתם לא רק מסיימים לקרוא את המאמר הזה בהתרוממות רוח, אלא אשכרה עושים עם זה משהו, הכנו עבורכם את "תפריט ההרגלים" המנצח.

שילוב של ההרגלים האלה בלוח הזמנים שלכם, יעזור לייצר חסינות מנטלית ארוכת טווח נגד כל חסימות הכתיבה הקשורות לביטחון עצמי.

• כתיבת בוקר (Morning Pages): לפני שאתם פותחים אימיילים, רשתות חברתיות או חדשות. קחו פתק, מחברת, או קובץ במחשב, ופשוט כתבו 500 מילים של כל מה שעובר לכם בראש. זה מנקה את הצינורות המנטליים ומסלק את החרדות של הבוקר.
• לחגוג ניצחונות קטנים ומגוחכים: סיימתם פסקה טובה? הצלחתם סוף סוף להבין מה המניע של הדמות הרעה בסיפור? תעצרו הכל ותחגגו את זה. שתו משהו טעים, תעשו ריקוד קטן בחדר. המוח חייב חיזוקים חיוביים כדי לקשר כתיבה לתחושת עונג ולא רק לסבל וייסורים.
• למצוא את השבט שלכם: מצאו קבוצה קטנה (ותומכת!) של כותבים נוספים. לא קבוצות ביקורת רעילות שמחפשות להוריד, אלא אנשים שנמצאים בדיוק בשלב שלכם. ברגע שתשמעו שגם כותבים אחרים מתמודדים עם בדיוק אותם פחדים הזויים כמו שלכם, ההקלה שתחוו תהיה כמעט מיידית.
• הפרדת רשויות נוקשה: תפרידו לחלוטין בין "כובע הכותב" ל"כובע העורך". אלו שני תפקידים שונים לגמרי שמשתמשים בחלקים שונים של המוח. כשאתם כותבים – אתם כותבים. אל תתקנו שגיאות כתיב, אל תשנו ניסוחים. רק כשסיימתם לחלוטין לכתוב את החלק שלכם, שימו את כובע העורך הקפדן.

רגע לפני שאתם חוזרים למקלדת: מילות פרידה ממועדון הסופרים

בסופו של דבר, עולם היצירה והספרות הוא הרפתקה אחת גדולה, מופלאה, ומדי פעם מורטת עצבים.

הוא דורש מכם ללכת חשופים לחלוטין מול עולם שלם, ולהגיד "זה מה שיש לי להציע, מקווה שתאהבו".

זה מפחיד. אין ספק בכלל. וכל אדם שפוי היה מרגיש מדי פעם רצון לברוח ולהסתתר מתחת לשמיכה.

אבל זכרו שאתם לא לבד במסע הזה.

כל ספר מדהים שאי פעם קראתם וסקרנו כאן במגזין ליברו, התחיל את דרכו כקובץ וורד מביך, מבולגן, ועם סופר שהיה בטוח שהוא הולך לעשות מעצמו צחוק.

ההבדל היחיד בין מי שחלם להיות סופר לבין מי שהפך לאחד כזה, הוא שהסופר הרגיש את כל הפחדים, שמע את תסמונת המתחזה צורחת לו באוזן – והתיישב לכתוב בכל זאת.

אז קדימה. המסך הלבן קורא לכם, והפעם – אתם מגיעים אליו חמושים בחיוך, בהומור עצמי, ובהבנה שהכל ממש, אבל ממש, בסדר איתכם.

קחו שלוק מהקפה, תניחו את האצבעות על המקלדת, ותנו לקסם לקרות. מגיע לכם להשמיע את הקול שלכם בעולם.